פרק ג', הלכות נזקי ממון, ספר נזיקין
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ה בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
ט״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
ט״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלאים, ספר זרעים
י״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלאים, ספר זרעים
י׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלאים, ספר זרעים
ט׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלאים, ספר זרעים
ח׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלאים, ספר זרעים
ז׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלאים, ספר זרעים
ו׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלאים, ספר זרעים
ה׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלאים, ספר זרעים
ד׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלאים, ספר זרעים
ג׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלאים, ספר זרעים
ב׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
א׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַבְּהֵמָה מוּעֶדֶת לֶאֱכֹל פֵּרוֹת אוֹ יְרָקוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. לְפִיכָךְ, אִם נִכְנְסָה לִרְשׁוּת הַנִּזָּק וְאָכְלָה דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּהּ לֶאֱכֹל אוֹתָן – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם" (שמות כב,ד). וְאִם אָכְלָה אוֹתָן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – פָּטוּר, וְאִם נֶהֱנָת, מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁנֶּהֱנָת, לֹא מַה שֶּׁהִזִּיקָה.
א. וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר. בכתוב מדובר על בהמותיו של האדם שאכלו וביערו את היבול של אדם אחר. ומכאן למדים שהחיוב חל רק ברשות הניזק (והשווה לעיל א,ז). וְאִם נֶהֱנָת וכו'. אם אכלה את הפירות ברשות הרבים – אף שפטור מתשלום הנזק, מכל מקום חייב הוא לשלם לניזק את מה שחסך באכילה זו. שאם לא הייתה אוכלת היה צריך להוציא ממון כדי להאכילה, כמבואר בהמשך.
ב. כֵּיצַד? נִכְנְסָה לִרְשׁוּת הַנִּזָּק וְאָכְלָה שֻׁמְשְׁמִין אוֹ לוֹט וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בְּשָׁוֶה דִּינָר – מְשַׁלֵּם דִּינָר. וְאִם אָכְלָה אוֹתָן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְנֶהֱנָת – רוֹאִין אוֹתָן כְּאִלּוּ הֵן שְׂעוֹרִים אוֹ עָמִיר, וּמְשַׁלֵּם דְּמֵי עָמִיר אוֹ דְּמֵי שְׂעוֹרִים בְּזוֹל.
ב. וְאָכְלָה שֻׁמְשְׁמִין וכו'. שדרכה לאכול מאכלים אלו. לוֹט. לדעת הרמב"ם פירושו כנראה ערמונים או צנוברים (ראה פה"מ שביעית ז,ו בביאור המילה 'לוטם'). ויש מזהים אותו עם אחדים ממיני הצמח המכונה בימינו לוטם. מְשַׁלֵּם דִּינָר. שזהו כל סכום הנזק. וְנֶהֱנָת. שהייתה לה תועלת באכילה והיא לא הזיקה לה. רוֹאִין אוֹתָן כְּאִלּוּ וכו'. רואים כאילו אכלה מזון בסיסי וזול, ומשלם את השווי של מזון כזה כפי המידה שאכלה בהמתו. שיכול לומר לו שלא היה מעוניין בהוצאה יקרה על מזון לבהמתו. וּמְשַׁלֵּם דְּמֵי עָמִיר אוֹ דְּמֵי שְׂעוֹרִים. שיכול המזיק לבחור במין שמחירו נמוך יותר מבין שני המינים שרגילים להאכיל בהמות – שעורים או עמיר (גבעולים של תלתן) – ומשלם את כמות האוכל שאכלה לפי מין זה (מ"מ). בְּזוֹל. מחיר המין שמשלם (עמיר או שעורים – כגרסת הרי"ף בבא קמא ח,ב בדפי הרי"ף) נקבע לפי השער הזול שלו, והוא שני שלישים מהמחיר בשוק באותה העת (ראה הלכות זכייה ומתנה ו,כג).
ג. אָכְלָה אֳכָלִין הָרָעִים, כְּגוֹן שֶׁאָכְלָה חִטִּים, הוֹאִיל וְלֹא נֶהֱנָת – פָּטוּר.
אָכְלָה אֳכָלִין שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ לְאָכְלָן, כְּגוֹן שֶׁאָכְלָה כְּסוּת אוֹ כֵּלִים, בֵּין בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק, שֶׁזֶּה שִׁנּוּי הוּא, וְדֶרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהַנִּיחַ כְּלֵיהֶם וּכְסוּתָם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים עַד שֶׁיָּנוּחוּ מְעַט.
ג. אָכְלָה אֳכָלִין הָרָעִים לָהּ. שבעליה בוודאי לא היה רוצה להאכיל אותה בזה. פָּטוּר. שהזיקה ברשות הרבים ואף לא נהנתה מכך, ולפיכך פטור לגמרי.
אָכְלָה אֳכָלִין שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ לְאָכְלָן. ואכילתם היא מעשה משונה ואין בו הנאה. בֵּין בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. כדין קרן, שעל נזקי בהמה תמה חייבים חצי נזק בין ברשות הניזק ובין ברשות הרבים. שֶׁזֶּה שִׁנּוּי הוּא. אכילת כסות וכלים, ולכן דינה כקרן. וְדֶרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהַנִּיחַ וכו'. זהו הסבר לטעם החיוב ברשות הרבים. שניתן היה לומר שמאחר שהראשון שינה והניח חפציו ברשות הרבים, ייפטר בעל הבהמה ששינתה ואכלה מדברים אלו (על פי העיקרון שנזכר לעיל ב,יט שכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור). אך מכיוון שדרך האנשים להניח כליהם וכסותם לזמן מה ברשות הרבים, אין זה נחשב שינוי.
ד. בְּהֵמָה שֶׁהָיְתָה עוֹמֶדֶת בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק וְתָלְשָׁה פֵּרוֹת מֵרְשׁוּת הָרַבִּים וַאֲכָלָתַן בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק – הֲרֵי הַדָּבָר סָפֵק, לְפִיכָךְ אֵינָהּ מְשַׁלֶּמֶת אֶלָּא מַה שֶּׁנֶּהֱנָת; וְאִם תָּפַשׂ הַנִּזָּק בְּמַה שֶּׁהִזִּיקָה – אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ, שֶׁהֲרֵי בִּרְשׁוּתוֹ אָכְלָה.
ד. וְתָלְשָׁה פֵּרוֹת מֵרְשׁוּת הָרַבִּים וַאֲכָלָתַן בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק. שפירותיו של הניזק היו מונחים ברשות הרבים והכניסה אותם לרשותו ואכלתם שם. הֲרֵי הַדָּבָר סָפֵק. ספק אם הולכים אחר המקום שבו אכלה את הפירות, ואז יהיה חייב נזק שלם כדין שן ברשות הניזק; או שמא הולכים אחר המקום שבו היו פירות הניזק מונחים, ואז יהיה פטור מנזק שלם וחייב במה שנהנית. לְפִיכָךְ אֵינָהּ מְשַׁלֶּמֶת אֶלָּא מַה שֶּׁנֶּהֱנָת. ומן השאר פטור מצד הספק, שהמוציא מחברו עליו הראיה. וְאִם תָּפַשׂ וכו'. כדין התופס ממון במקרה ספק (לעיל א,יא, ב,ה-ו). שֶׁהֲרֵי בִּרְשׁוּתוֹ אָכְלָה. ושמא הולכים אחר מקום האכילה, כאמור לעיל.
ה. כֶּלֶב שֶׁנִּכְנַס לֶחָצֵר וְנָטַל פַּת אוֹ בָּשָׂר וְהוֹצִיאָן לִרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ לְחָצֵר אַחֶרֶת וַאֲכָלָן שָׁם – מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁנֶּהֱנָה. אֲכָלָן בַּשָּׂדֶה שֶׁל בַּעַל הֶחָצֵר – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם כְּאִלּוּ אֲכָלָן בְּתוֹךְ הֶחָצֵר, שֶׁהֲרֵי בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק אָכַל. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ה. מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁנֶּהֱנָה. אף על פי שהמאכלים היו מונחים ברשות היחיד, מכיוון שאכלם בפועל ברשות הרבים, משלם מה שנהנה ולא מה שהזיק. שאין דיני שן תקפים אלא ברשות הניזק. אֲכָלָן בַּשָּׂדֶה שֶׁל בַּעַל הֶחָצֵר. הוציא את האוכל מן החצר אל שדהו של בעל החצר, אף אם נמצא בריחוק מקום. שֶׁהֲרֵי בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק אָכַל. שרשות הניזק כוללת לא רק את חצרו אלא את כל המקומות שבחזקתו.
ו. בְּהֵמָה שֶׁאָכְלָה אֳכָלִין שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ לְאָכְלָן אֲבָל אוֹכֶלֶת הִיא אוֹתָן עַל יְדֵי הַדֹּחַק, כְּגוֹן פָּרָה שֶׁאָכְלָה שְׂעוֹרִים, וַחֲמוֹר שֶׁאָכַל כַּרְשִׁינִים אוֹ דָּגִים, וַחֲזִיר שֶׁאָכַל חֲתִיכַת בָּשָׂר, וְכֶלֶב שֶׁלִּקֵּק אֶת הַשֶּׁמֶן, וַחֲתוּל שֶׁאָכַל אֶת הַתְּמָרִים, וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ: אִם אָכְלָה בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם; וּבִרְשׁוּת הָרַבִּים – פָּטוּר, וְאִם נֶהֱנָת מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁנֶּהֱנָת.
ו. עַל יְדֵי הַדֹּחַק. שאין היא אוכלת אותם כרגיל אך בשעת רעב דרכה לאכול גם דברים אלו. כַּרְשִׁינִים. מין קטנית המכונה בימינו בקיית הכרשינה. אִם אָכְלָה בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק וכו'. חלים בזה כל דיני שן, שכל שדרכו להיאכל בשעת הדחק הרי הבהמה נהנית ממנו ונחשב כדבר שדרכו להיאכל.
ז. חַיָּה שֶׁנִּכְנְסָה לִרְשׁוּת הַנִּזָּק וְטָרְפָה וְאָכְלָה בְּהֵמָה אוֹ בָּשָׂר – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, שֶׁזֶּה הוּא דַּרְכָּהּ. אֲבָל כֶּלֶב שֶׁאָכַל כְּבָשִׂים קְטַנִּים אוֹ חָתוּל שֶׁאָכַל תַּרְנְגוֹלִין גְּדוֹלִים – הֲרֵי זֶה שִׁנּוּי, וּמְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק.
ז. וְטָרְפָה. תקפה בשיניה על מנת לאכול. וְאָכְלָה בְּהֵמָה אוֹ בָּשָׂר. בין שאכלה את הבהמה כולה ובין שאכלה מקצת בשר. שֶׁזֶּה הוּא דַּרְכָּהּ. לטרוף בעלי חיים קטנים. הֲרֵי זֶה שִׁנּוּי. שאין דרכם בכך, ומאחר שזה משונה דינו כקרן ומשלם חצי נזק.
ח. סַל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לֶחֶם, וְנִכְנַס חֲמוֹר וְשִׁבֵּר הַסַּל וְאָכַל הַלֶּחֶם – מְשַׁלֵּם עַל הַסַּל וְעַל הַלֶּחֶם נֶזֶק שָׁלֵם, שֶׁזֶּה הוּא דַּרְכּוֹ. וְכֵן שְׂעִיר עִזִּים שֶׁרָאָה לֶפֶת וְכַיּוֹצֵא בּוֹ עַל פִּי הֶחָבִית, וְנִסְתַּבֵּךְ בֶּחָבִית וְאָכַל אֶת הַלֶּפֶת וְשִׁבֵּר אֶת הֶחָבִית – מְשַׁלֵּם עַל שְׁנֵיהֶם נֶזֶק שָׁלֵם; כְּשֵׁם שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, כָּךְ דַּרְכּוֹ לְהִתָּלוֹת בַּכֵּלִים וְלַעֲלוֹת כְּדֵי לֶאֱכֹל. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
אֲבָל אִם נִכְנַס הַחֲמוֹר וְאָכַל אֶת הַלֶּחֶם וְאַחַר כָּךְ שִׁבֵּר אֶת הַסַּל וַאֲכָלוֹ – מְשַׁלֵּם עַל הַלֶּחֶם נֶזֶק שָׁלֵם וְעַל הַסַּל חֲצִי נֶזֶק. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ח. לֶחֶם. הוא מאכל שדרך הבהמות לאכול על ידי הדחק. וְנִכְנַס חֲמוֹר. לחצר הניזק. וְשִׁבֵּר הַסַּל וְאָכַל הַלֶּחֶם. שבר את הסל כדי להגיע ללחם ולאכלו. שֶׁזֶּה הוּא דַּרְכּוֹ. שפעולת האכילה מצריכה את שבירת הסל וחייב על הכול מדין שן. וְנִסְתַּבֵּךְ בֶּחָבִית. טיפס עליה כדי להגיע ללפת. דַּרְכּוֹ לְהִתָּלוֹת בַּכֵּלִים וְלַעֲלוֹת כְּדֵי לֶאֱכֹל. ואף שלעיל (ב,טז) נאמר שאין דרכו של גדי בטיפוס, היינו טיפוס סתם, אך לשם אכילה דרכם של גדיים לטפס (יד"פ).
וְאַחַר כָּךְ שִׁבֵּר אֶת הַסַּל וַאֲכָלוֹ. שלעיסת הסל ושבירתו לא היו חלק מתהליך אכילת הלחם אלא היזק סתם. מְשַׁלֵּם עַל הַלֶּחֶם נֶזֶק שָׁלֵם. כדין שן. וְעַל הַסַּל חֲצִי נֶזֶק. כדין קרן.
ט. בְּהֵמָה שֶׁאָכְלָה מִתּוֹךְ הָרְחָבָה, בֵּין דֶּרֶךְ הֲלִיכָתָהּ בֵּין שֶׁעָמְדָה וְאָכְלָה – מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁנֶּהֱנָת, וַאֲפִלּוּ חָזְרָה עַל צְדָדֵי הָרְחָבָה וְאָכְלָה מֵהֶם. אֲבָל אִם הִנִּיחָה אֶת הָרְחָבָה וְהָלְכָה וְעָמְדָה בְּצִדֵּי הָרְחָבָה וְאָכְלָה – מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיקָה. אָכְלָה מִפֶּתַח הַחֲנוּת – מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁנֶּהֱנָת; וּמִתּוֹךְ הַחֲנוּת – מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיקָה.
ט. בְּהֵמָה שֶׁאָכְלָה מִתּוֹךְ הָרְחָבָה. שעמדה ברחבה של רשות הרבים ואכלה. מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁנֶּהֱנָת. כדין שן ברשות הרבים. וַאֲפִלּוּ חָזְרָה עַל צְדָדֵי הָרְחָבָה. שהוציאה ראשה לצדדים ואכלה, שעדיין נחשב הדבר לשן ברשות הרבים. וְהָלְכָה וְעָמְדָה בְּצִדֵּי הָרְחָבָה. כשכל גופה שם. מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיקָה. שמקום זה נחשב כרשות הניזק.
י. הָיְתָה מְהַלֶּכֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּפָשְׁטָה צַוָּארָהּ וְאָכְלָה מֵעַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ, וַאֲפִלּוּ עָמְדָה – מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁנֶּהֱנָת, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הַבְּהֵמוֹת לֶאֱכֹל זוֹ מֵעַל גַּבֵּי זוֹ. וְאִם קָפְצָה וְאָכְלָה עַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ – מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיקָה, שֶׁגַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ כַּחֲצַר הַנִּזָּק הוּא חָשׁוּב.
י. וְאָכְלָה מֵעַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ. מאכל שהיה מונח על גבי בהמה אחרת. מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁנֶּהֱנָת שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הַבְּהֵמוֹת לֶאֱכֹל זוֹ מֵעַל גַּבֵּי זוֹ. והרי זה כבהמה העומדת ברחבה ואוכלת מצדי הרחבה. וְאִם קָפְצָה. שלא היטתה את ראשה בלבד אלא עמדה וטיפסה על חברתה כדי להגיע לאוכל. שֶׁגַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ כַּחֲצַר הַנִּזָּק הוּא חָשׁוּב. מקום זה דינו דומה לחצר הניזק, וכשקופצת הרי היא נכנסת ממש עם גופה לחצר הניזק, וחייב נזק שלם כדין בהמה שעזבה את הרחבה והלכה לצדי הרחבה לאכול שם (כס"מ).
יא. בְּהֵמָה שֶׁהֻחְלְקָה בְּאֶבֶן אוֹ בְּמֵימֵי רַגְלֶיהָ וְנָפְלָה לַגִּנָּה, וְנֶחְבְּטָה עַל גַּבֵּי פֵּרוֹת וִירָקוֹת אוֹ שֶׁאָכְלָה – מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁנֶּהֱנָת. אֲפִלּוּ הָלְכָה מֵעֲרוּגָה לַעֲרוּגָה, וַאֲפִלּוּ נִשְׁאֲרָה שָׁם כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא מַה שֶּׁנֶּהֱנָת. וּמַה הֲנָיָה יֵשׁ לָהּ בַּחֲבִיטָה? שֶׁהֲרֵי מָצְאָה מָקוֹם רַךְ וְלֹא נִתְרַסְּקוּ אֵבָרֶיהָ. אֲבָל אִם יָרְדָה כְּדַרְכָּהּ וְאָכְלָה – מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיקָה; וַאֲפִלּוּ טִנְּפָה פֵּרוֹת בְּמֵי לֵדָה – מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיקָה, מִפְּנֵי שֶׁתְּחִלָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה. וְכֵן אִם דְּחָפַתָּה חֲבֶרְתָּהּ וְנָפְלָה – מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיקָה, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לוֹ לְהַעֲבִירָן אַחַת אַחַת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִדְחֲפוּ זוֹ אֶת זוֹ.
יא. וְנֶחְבְּטָה עַל גַּבֵּי פֵּרוֹת וִירָקוֹת. נפלה עליהם ובכך הזיקה להם. אוֹ שֶׁאָכְלָה. לאחר שנפלה שם. מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁנֶּהֱנָת. ולא מה שהזיקה, שכן כניסתה לגינה אירעה באונס ואין בעליה אשם בכך. אֲפִלּוּ הָלְכָה מֵעֲרוּגָה לַעֲרוּגָה וכו'. כל עוד נשארה באותה הגינה הרי הוא פטור על אכילתה, שהרי נכנסה באונס. וּמַה הֲנָיָה יֵשׁ לָהּ בַּחֲבִיטָה. שעליה צריך לשלם. שֶׁהֲרֵי מָצְאָה מָקוֹם רַךְ. על גבי הפירות והירקות. מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיקָה. שבעליה אחראי על כניסתה לשם וזהו נזק שן ברשות הניזק. וַאֲפִלּוּ טִנְּפָה פֵּרוֹת בְּמֵי לֵדָה. אם ילדה שם ולד והזיקו מי הלידה את הפירות, והרי היא אנוסה על מעשה היזק שכזה. מִפְּנֵי שֶׁתְּחִלָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה. כניסת הבהמה לגינה. וכל שתחילתו בפשיעה וסופו באונס, חייב (לעיל ב,טו). ולעצם החיוב על מעשים שאינם אכילה כגון טינוף, כבר התבאר שבכלל נזקי שן כלולים מעשים רבים שיש לה בהם הנאה (לעיל א,י). וְכֵן אִם דְּחָפַתָּה חֲבֶרְתָּהּ וְנָפְלָה. שבשעה שהעביר את בהמותיו ממקום למקום הן נדחקו יחד ואחת נדחפה ונפלה לגינה. מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיקָה. משום שפשע בדרך העברת הבהמות הרי הוא חייב אף שהנפילה עצמה הייתה באונס (יד"פ, וראה הלכות שכירות ג,ט).
יב. הֻחְלְקָה וְנָפְלָה, וְיָצָאת, וְחָזְרָה לַגִּנָּה, אַף עַל פִּי שֶׁחָזְרָה שֶׁלֹּא לְדַעַת הַבְּעָלִים – מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיקָה, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לוֹ לְשָׁמְרָהּ שֶׁלֹּא תַּחֲזֹר, שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּדְעָה דֶּרֶךְ הַגִּנָּה הֲרֵי הִיא חוֹזֶרֶת מֵאֵילֶיהָ.
יב. הֻחְלְקָה וְנָפְלָה. לגינה. וְיָצָאת וְחָזְרָה לַגִּנָּה. והזיקה שם שוב. אַף עַל פִּי שֶׁחָזְרָה שֶׁלֹּא לְדַעַת הַבְּעָלִים. שלא ראה שהיא נכנסת שוב לגינה זו. שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ וכו'. שידוע שאם תסתובב בחופשיות תלך שוב לאותה הגינה משום שהיא מכירה את הדרך אליה ורוצה לאכול שם, ולכן ירידתה לשם נחשבת לפשיעה אף על פי שהגיעה לשם בהתחלה באונס.
יג. הַקַּדָּר שֶׁהִכְנִיס קְדֵרוֹתָיו לַחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, וּשְׁבָרָתַן בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת – פָּטוּר; וְאִם הֻזְּקָה בָּהֶן – בַּעַל הַקְּדֵרוֹת חַיָּב. וְאִם הִכְנִיס בִּרְשׁוּת – פָּטוּר. וְאִם קִבֵּל עָלָיו בַּעַל הַבַּיִת לִשְׁמֹר אֶת הַקְּדֵרוֹת – בַּעַל הַבַּיִת חַיָּב.
יג. הַקַּדָּר שֶׁהִכְנִיס קְדֵרוֹתָיו לַחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת וכו'. ראה לקמן ז,ד-ז מקרים דומים. וּשְׁבָרָתַן בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת פָּטוּר. שאין אדם מתחייב על נזקי בהמתו בתוך רשותו (לעיל א,ז). וְאִם הֻזְּקָה בָּהֶן. בהמת בעל הבית. וְאִם הִכְנִיס בִּרְשׁוּת פָּטוּר. שהרי בעל הבית ידע שהלה הכניס את קדרותיו והיה צריך להיזהר. אמנם, אם הוזקו הקדרות אין בעל הבית מתחייב על כך. וְאִם קִבֵּל עָלָיו בַּעַל הַבַּיִת לִשְׁמֹר. שאמר במפורש שישמור על מה שמכניס הקדר. בַּעַל הַבַּיִת חַיָּב. לא רק שהקדר פטור על נזקי בהמת בעל הבית, אלא שבעל הבית גם מתחייב על הנזק לכלי הקדר.
יד. וְכֵן אִם הִכְנִיס פֵּרוֹתָיו לַחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, וַאֲכָלָתַן בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת – פָּטוּר; וְאִם הֻחְלְקָה בָּהֶן וְהֻזְּקָה – בַּעַל הַפֵּרוֹת חַיָּב. וְאִם הִכְנִיס בִּרְשׁוּת – פָּטוּר. וְאִם קִבֵּל עָלָיו בַּעַל הַבַּיִת לִשְׁמֹר אֶת הַפֵּרוֹת – בַּעַל הַבַּיִת חַיָּב.
הִכְנִיסָן שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, וַאֲכָלָתַן בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת וְהֻזְּקָה בַּאֲכִילָתָן – בַּעַל הַפֵּרוֹת פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לָהּ שֶׁלֹּא תֹּאכַל. וְאִם הִכְנִיסָן בִּרְשׁוּת, וְהִנִּיחוּ בַּעֲלֵי הֶחָצֵר אֶת זֶה שֶׁהִרְשׁוּהוּ בֶּחָצֵר לְשָׁמְרָהּ, וַאֲכָלָתַן בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת וְהֻזְּקָה בַּאֲכִילָתָן – בַּעַל הַפֵּרוֹת חַיָּב, שֶׁכֵּיוָן שֶׁרָאָה הַבְּהֵמָה אוֹכֶלֶת דְּבָרִים הַמַּזִּיקִין לָהּ וְהִנִּיחָהּ, חַיָּב, שֶׁהֲרֵי אֵין בַּעֲלֵי הֶחָצֵר מְצוּיִין שָׁם לְהַעֲבִיר הַבְּהֵמָה מֵהֶם.
וּמַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה שֶׁנִּכְנְסָה לֶאֱפוֹת בַּתַּנּוּר בְּבֵית שְׁכֵנוֹתֶיהָ, וְהִנִּיחוּ אוֹתָהּ וְנִתְעַלְּמוּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַבִּיטוּ בָּהּ בְּעֵת לִישָׁתָהּ וַאֲפִיָּתָהּ, וּבָא עֵז שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת וְאָכַל הַבָּצֵק וּמֵת, וְחִיְּבוּהָ חֲכָמִים לְשַׁלֵּם דָּמָיו. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
יד. וְכֵן אִם הִכְנִיס פֵּרוֹתָיו וכו'. דיני המכניס פירות הנזכרים בפסקה זו דומים לדיני המכניס קדרות, כמבואר בהלכה הקודמת.
הִכְנִיסָן בִּרְשׁוּת וְהִנִּיחוּ בַּעֲלֵי הֶחָצֵר אֶת זֶה שֶׁהִרְשׁוּהוּ בֶּחָצֵר לְשָׁמְרָהּ. שהרשה בעל החצר לאדם אחד להיכנס שם עם פירותיו, והשאירו בחצר לבדו על דעת שישמור את הנמצא שם. שֶׁכֵּיוָן שֶׁרָאָה הַבְּהֵמָה אוֹכֶלֶת דְּבָרִים הַמַּזִּיקִין וכו'. שהיה עליו למנוע מהבהמה לאכול דברים שמזיקים לה. וכיוון שהשאירו שם בעל הבית עברה אליו אחריות השמירה וחייב אף שהכניסם ברשות.
וְהִנִּיחוּ אוֹתָהּ וְנִתְעַלְּמוּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַבִּיטוּ בָּהּ. הלכו משם ועזבוה לבדה מפני הצניעות, שמגלה זרועותיה במהלך העבודה.
טו. הַמַּגְדִּישׁ בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּתוֹ, וַאֲכָלָתַן בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַשָּׂדֶה – פָּטוּר. וְאִם הֻחְלְקָה בָּהֶן וְהֻזְּקָה – בַּעַל הַפֵּרוֹת חַיָּב. אֲכָלָתַן וְהֻזְּקָה בַּאֲכִילָתָן – פָּטוּר. וְאִם הִגְדִּישׁ בִּרְשׁוּת – בַּעַל הַשָּׂדֶה חַיָּב, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו לִשְׁמֹר, שֶׁהַשּׁוֹמֵר בַּגֳּרָנוֹת, כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ: 'הַגְדֵּשׁ בְּכָאן', כְּמִי שֶׁאָמַר לוֹ: 'הַגְדֵּשׁ וַאֲנִי אֶשְׁמֹר לְךָ' הוּא חָשׁוּב.
טו. הַמַּגְדִּישׁ בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ. שדה המיוחד לכך שיניחו בו המורשים את גדישיהם, ועשה בו גדיש שלא ברשות. פָּטוּר. בעל השדה, שלא הורשה הניזק להכניס שם את גדישו. הֻחְלְקָה בָּהֶן וְהֻזְּקָה בַּעַל הַפֵּרוֹת חַיָּב. אם הוזקה הבהמה בדרך שאיננה אכילה בעל הגדיש חייב על כך. אֲכָלָתַן וְהֻזְּקָה בַּאֲכִילָתָן פָּטוּר. כמבואר לעיל הי"ד, שלא הייתה בהמתו של בעל השדה צריכה לאכול מהגדיש. בַּעַל הַשָּׂדֶה חַיָּב. על היזק הגדיש. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו לִשְׁמֹר. בניגוד למבואר לעיל הי"ג שאין בעל הבית חייב בנזק עד שיקבל עליו לשמור, כאן הדין אחר. שֶׁהַשּׁוֹמֵר בַּגֳּרָנוֹת וכו'. השומר הוא בעל השדה עצמו (מאירי בבא קמא נט,ב, סמ"ע חו"מ שצג ס"ק ז) וכשנתן רשות להכניס גדיש למקום זה, הרי זה ברור שהוא מתחייב בשמירתו, גם אם לא אמר זאת בפירוש, שכן זהו תפקידו שם.

תקציר הפרק 

פרק ג' הלכות *נזקי ממון*
*נזקי שן*
נזק השן -נזק הנגרם מתוך הנאה של הבהמה כגון שאכלה מן השדה. תולדותיה: נתחככה הבהמה בכותל להנאתה והפילתו או נתגלגלה על פירות להנאתה וטנפתם, וכד'.
אם אכלה ברשות הניזק – הבעלים משלם נזק שלם; וההפך, אכלה ברשותה, הבעלים פטור. אכלה ברשות הרבים – פטור מהנזק, ומשלם רק ערך מה שנהנתה שסוף כל סוף, אין ארוחות חינם.

מעניין 🗯
בהלכה *יד* (בסופה) ישנו סיפור שעל גביו מקבלים מסר בהלכות שמירה וגם בהלכות צניעות ❗

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות נזקי ממון ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.כבש שכרסם בגד ברשות הרבים – משלם את כולו?

2.כלב שחטף בשר מחצר- משלם פחות אם אוכלו ברחוב?

3.באופן טבעי חתול לא טורף תרנגולים כלל?

 

 

תשובות
1.לא
2.כן
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן