פרק י', הלכות נזקי ממון, ספר נזיקין
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ה בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
ט״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
ט״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלאים, ספר זרעים
י״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלאים, ספר זרעים
י׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלאים, ספר זרעים
ט׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלאים, ספר זרעים
ח׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלאים, ספר זרעים
ז׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלאים, ספר זרעים
ו׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלאים, ספר זרעים
ה׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלאים, ספר זרעים
ד׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלאים, ספר זרעים
ג׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלאים, ספר זרעים
ב׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
א׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה
כ״ט באדר ב׳ ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. שׁוֹר שֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם בְּכָל מָקוֹם, בֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן, בֵּין עֶבֶד בֵּין בֶּן חֹרִין, אֶחָד תָּם וְאֶחָד מוּעָד – הֲרֵי זֶה נִסְקָל. וְאִם הֵמִית אֶת הַגּוֹי – פָּטוּר כְּדִינֵיהֶם.
א. בְּכָל מָקוֹם. אף ברשות המזיק עצמו (ראה לקמן הי"א). פָּטוּר כְּדִינֵיהֶם. שכך הדין אצלם ששור ההורג אדם לא מחויב מיתה, ויש לפסוק בזה כדיניהם (ראה לעיל ח,ה).
ב. וְאֶחָד הַשּׁוֹר וְאֶחָד שְׁאָר בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף שֶׁהֵמִיתוּ – הֲרֵי אֵלּוּ נִסְקָלִין.
מַה בֵּין תָּם שֶׁהָרַג אֶת הָאָדָם לְמוּעָד שֶׁהָרַג? שֶׁהַתָּם פָּטוּר מִן הַכֹּפֶר, וְהַמּוּעָד חַיָּב בַּכֹּפֶר, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה מוּעָד לַהֲרֹג.
ב. וְאֶחָד הַשּׁוֹר וְאֶחָד שְׁאָר בְּהֵמָה וכו'. דין סקילה חל על כל בעל חיים שהרג אדם. ואף שבתורה מדובר על שור, לא דיבר הכתוב אלא בהווה (לעיל א,א).
וְהַמּוּעָד חַיָּב בַּכֹּפֶר. שחייב הבעלים לשלם כסף לכפר על נפשו, כנלמד מן הפסוק לקמן ה"ד.
ג. וְהוֹאִיל וְכָל בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף שֶׁהָרְגוּ אָדָם נִסְקָלִין, הֵיאַךְ יִמָּצֵא מוּעָד לַהֲרֹג עַד שֶׁיְּשַׁלְּמוּ בְּעָלָיו אֶת הַכֹּפֶר? כְּגוֹן שֶׁהָרַג שְׁלֹשָׁה גּוֹיִם וְאַחַר כָּךְ הָרַג יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַמּוּעָד לְגוֹיִם הֲרֵי הוּא מוּעָד לְיִשְׂרָאֵל, אוֹ שֶׁהָרַג שְׁלֹשָׁה יִשְׂרָאֵל טְרֵפָה וְאַחַר כָּךְ הָרַג שָׁלֵם, אוֹ שֶׁהָרַג וּבָרַח וְהָרַג וּבָרַח וְהָרַג וּבָרַח, וּבָרְבִיעִי נִתְפַּס; שֶׁאֵין הַבְּעָלִים חַיָּבִין בַּכֹּפֶר עַד שֶׁיִּסָּקֵל הַשּׁוֹר.
וְכֵן אִם סִכֵּן שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם כְּאֶחָד אוֹ הָרַג שָׁלֹשׁ בְּהֵמוֹת – הֲרֵי זֶה מוּעָד לַהֲרִיגָה, וּבְעָלָיו מְשַׁלְּמִין אֶת הַכֹּפֶר.
וְכֵן אִם הִכִּירוּ הָעֵדִים אֶת בַּעַל הַשּׁוֹר, וְלֹא הִכִּירוּ אֶת הַשּׁוֹר בְּפַעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית, וּבָרְבִיעִית רָאוּ שׁוֹרוֹ שֶׁהָרַג, וְאֵינָם יוֹדְעִים אִם זֶה הוּא הַשּׁוֹר שֶׁהָרַג בִּשְׁלֹשָׁה פְּעָמִים הָרִאשׁוֹנוֹת אוֹ אַחֵר הָיָה, הוֹאִיל וְהוּעֲדוּ הַבְּעָלִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בִּבְקָרָם שׁוֹר שֶׁהָרַג שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים, הָיָה לָהֶן לִשְׁמֹר אֶת כָּל בְּהֶמְתָּם, וּמֵאַחַר שֶׁלֹּא שָׁמְרוּ – מְשַׁלְּמִין אֶת הַכֹּפֶר.
ג. וְהוֹאִיל וְכָל בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף שֶׁהָרְגוּ אָדָם נִסְקָלִין. אף אם הם תמים. הֵיאַךְ יִמָּצֵא מוּעָד לַהֲרֹג וכו'. והרי אין השור נעשה מועד אלא לאחר שלוש פעמים (לעיל ו,א), ואיך יגיע להיות מועד כך שייווצר מצב שיחייב את בעליו בכופר. כְּגוֹן שֶׁהָרַג שְׁלֹשָׁה גּוֹיִם. ולא נסקל על כך, כאמור לעיל ה"א. אבל מאחר שראינו שמורגל בהריגה אפשר להעיד עליו ולהגדירו כמועד. טְרֵפָה. אדם שלקה בגופו מחמת מחלה או חבלה והוא עתיד למות מחמת מצב זה. ואדם ההורג טרפה פטור ממיתה (הלכות רוצח ב,ח), וכך גם הדין בשור שהרג טרפה שפטור ממיתה. ומכל מקום מכיוון שהרג שלוש פעמים נעשה מועד. וְאַחַר כָּךְ הָרַג שָׁלֵם. אדם בריא. אוֹ שֶׁהָרַג וּבָרַח וכו'. ברח שלוש פעמים, ומטעם זה לא נסקל עד עתה. שֶׁאֵין הַבְּעָלִים חַיָּבִין בַּכֹּפֶר עַד שֶׁיִּסָּקֵל הַשּׁוֹר. ולפיכך אם לא היה נתפס גם בפעם הרביעית לא היו הבעלים משלמים כופר אף שנגח לאחר שנעשה מועד. וכל זה במקרה שהשור חייב סקילה שאז אין הבעלים משלמים את הכופר עד שייסקל בפועל. ואולם, אם אין על השור חיוב סקילה, כגון שהרג שלא בכוונה, יחויבו הבעלים בכופר במצב שהשור מועד, ואף שלא נסקל (לקמן ה"ט, כס"מ כאן).
וְכֵן אִם סִכֵּן שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם. נגח שלושה אנשים ולא הרגם (ומטעם זה לא נסקל השור) אבל הביאם למצב של סכנת חיים. ומחמירים בכגון זה לעניין כופר שייקרא השור מועד להריגה. שהכופר בא לכפר וגם נובע מפשיעה של הבעלים ויש להחמיר בו (יד"פ בשם רלב"ג שמות כא). כְּאֶחָד. באותו היום (אך לא בבת אחת), שאף בזה החמירו לעניין כופר, שייעשה השור מועד גם ביום אחד (רלב"ג). אוֹ הָרַג שָׁלֹשׁ בְּהֵמוֹת. ואין השור נסקל על הריגה זו. הֲרֵי זֶה מוּעָד לַהֲרִיגָה. ואף שלעיל (ו,ח) משמע שלעניין חיוב ממון אין נעשה השור מועד לאדם לאחר שהזיק לבהמה, חמור דין כופר וייעשה השור מועד להרוג בכגון זה (כס"מ).
הִכִּירוּ הָעֵדִים אֶת בַּעַל הַשּׁוֹר. ידעו שהשור הנוגח הוא אחד משווריו של אדם זה. וְלֹא הִכִּירוּ אֶת הַשּׁוֹר בְּפַעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית. לא זיהו במדויק איזה שור זה, אך ידעו שאותו שור נגח את שלוש הנגיחות (רלב"ג שם, אבן האזל). וּבָרְבִיעִית רָאוּ שׁוֹרוֹ שֶׁהָרַג וכו'. שוב ידעו שזהו אחד משווריו, אך כבר לא היו בטוחים אם זה אותו אחד. הוֹאִיל וְהוּעֲדוּ הַבְּעָלִים וכו'. מאחר שידע הבעלים שאחד משווריו מועד להרוג היה לו לשמור היטב את כולם. ולפיכך משלם כופר על הנגיחה האחרונה, אף אם השור הנוגח היה תם.
ד. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה: "וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת" (שמות כא,כט) – מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁהוּא חַיָּב מִיתָה זוֹ בִּידֵי שָׁמַיִם, וְאִם נָתַן כֹּפֶר הַנֶּהֱרָג, נִתְכַּפֵּר לוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַכֹּפֶר כַּפָּרָה הוּא – מְמַשְׁכְּנִין אֶת מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב בַּכֹּפֶר בְּעַל כָּרְחוֹ.
ד. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה. לגבי שור מועד שהרג אדם. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. מסורת חכמים בפירוש הכתובים. בִּידֵי שָׁמַיִם. שלא נהרג על ידי בית דין, ודינו מסור לשמים. כֹּפֶר הַנֶּהֱרָג. כופר לפי שוויו של האדם שנהרג, ראה לקמן יא,א. נִתְכַּפֵּר לוֹ. על ידי הכופר מתכפר חטאו ששורו הזיק והוא נפטר מן המיתה בידי שמים. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַכֹּפֶר כַּפָּרָה הוּא. ובדרך כלל הזקוק לכפרה אין בית הדין נדרש לדוחקו לשלם (ראה הלכות מעשה הקרבנות יד,יז). מְמַשְׁכְּנִין אֶת מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב בַּכֹּפֶר בְּעַל כָּרְחוֹ. בית הדין מתערב ונוטל משכון מנכסי המזיק עד שישלם. שמאחר שאין דמי הכפרה מגיעים למקדש אלא לחברו, ועוד שכאן לא הוא זה שחטא אלא ממונו, חוששים שהצורך בכפרה לא יהיה חשוב בעיניו ולא ישתדל לשלם (בבלי בבא קמא מ,א).
ה. וְשׁוֹר שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִין שֶׁהָרַג – כָּל אֶחָד מֵהֶן מְשַׁלֵּם כֹּפֶר שָׁלֵם, שֶׁהֲרֵי כָּל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶן צָרִיךְ כַּפָּרָה גְּמוּרָה.
ה. שֶׁהֲרֵי כָּל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶן צָרִיךְ כַּפָּרָה גְּמוּרָה. שאין הכופר בא בשביל הניזק אלא לשם כפרת המזיק, וכדי לכפר על נפשו יביא כל אחד את הכופר במלואו.
ו. אֵין גּוֹמְרִין דִּינוֹ שֶׁל שׁוֹר אֶלָּא בִּפְנֵי בְּעָלָיו, אִם הָיוּ לוֹ בְּעָלִים. אֲבָל אִם לֹא הָיוּ לוֹ בְּעָלִים, כְּגוֹן שׁוֹר הַמִּדְבָּר וְשׁוֹר הַהֶקְדֵּשׁ וְשׁוֹר גֵּר שֶׁמֵּת וְאֵין לוֹ יוֹרְשִׁין, אִם הֵמִית – הֲרֵי זֶה נִסְקָל, וְגוֹמְרִין דִּינוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ בְּעָלִים.
וְכֵן שׁוֹר הָאִשָּׁה וְשׁוֹר הַיְתוֹמִים וְשׁוֹר הָאַפִּטְרוֹפִּין שֶׁהֵמִיתוּ – נִסְקָלִין, וְאֵין הָאַפִּטְרוֹפִּין מְשַׁלְּמִין אֶת הַכֹּפֶר, שֶׁהַכֹּפֶר כַּפָּרָה הוּא, וְהַקְּטַנִּים אוֹ הַחֵרְשִׁים וְהַשּׁוֹטִים אֵינָן בְּנֵי חִיּוּב כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ צְרִיכִין כַּפָּרָה.
ו. אֵין גּוֹמְרִין דִּינוֹ שֶׁל שׁוֹר. פוסקים את דינו לסקילה. שׁוֹר הַמִּדְבָּר. שאינו של איש. וְשׁוֹר הַהֶקְדֵּשׁ. השייך לבית המקדש. וְשׁוֹר גֵּר שֶׁמֵּת וְאֵין לוֹ יוֹרְשִׁין. הגר אינו קשור למשפחתו הקודמת, ואם לא הוליד ילדים בהיותו ישראל הרי שאין לו אף יורש ונכסיו הפקר (הלכות זכייה ומתנה א,ו).
וְשׁוֹר הַיְתוֹמִים. של יתומים קטנים, ואינם בדין נזיקין לפי שאין להם דעת, והרי זה כאילו אין לשור בעלים (אור שמח). הָאַפִּטְרוֹפִּין. אפוטרופוסים, הממונים על רכושם של אחרים (כגון חרש, שוטה או קטן). וְאֵין הָאַפִּטְרוֹפִּין מְשַׁלְּמִין אֶת הַכֹּפֶר. אף שהשור נסקל. וְהַקְּטַנִּים… אֵינָן בְּנֵי חִיּוּב. שכל אלו אינם בני שמירה על השור ואינם פושעים במעשהו.
ז. שׁוֹר שֶׁהוּא טְרֵפָה שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ, אוֹ שֶׁהָיָה הַשּׁוֹר שֶׁל אָדָם טְרֵפָה – אֵינוֹ נִסְקָל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת" (שמות כא,כט) – כְּמִיתַת הַבְּעָלִים כָּךְ מִיתַת הַשּׁוֹר; וְכֵיוָן שֶׁבְּעָלָיו כַּמֵּת הֵם חֲשׁוּבִין וְאֵין צְרִיכִין מִיתָה – הֲרֵי זֶה פָּטוּר.
ז. שׁוֹר שֶׁהוּא טְרֵפָה. עומד למות בשל פציעה או מחלה (ראה הלכות שחיטה פרקים ה-י לגדרי טרפה בבהמות). אוֹ שֶׁהָיָה הַשּׁוֹר שֶׁל אָדָם טְרֵפָה. שהבעלים עומדים למות. כְּמִיתַת הַבְּעָלִים כָּךְ מִיתַת הַשּׁוֹר. ואף שהפסוק התפרש כעוסק בחיוב מיתה בידי שמים (לעיל ה"ד), מכל מקום נלמד ממנו שמיתת השור תלויה בדין חיוב מיתה של הבעלים. ולכן במקרה שהבעלים טרפה ולא חייב מיתה (כמבואר בסמוך), גם השור אינו מת. וכן אם השור עצמו טרפה אינו מת, כשם שבעליו לא היה חייב מיתה במצב כזה. וְכֵיוָן שֶׁבְּעָלָיו כַּמֵּת הֵם חֲשׁוּבִין וְאֵין צְרִיכִין מִיתָה וכו'. שהדין הוא שאדם טרפה שהרג לא חייב מיתה (ראה הלכות רוצח ב,ט). ומשום כך במקרים הנזכרים כאן גם השור לא חייב מיתה, שדינו כבעליו.
ח. הַמְשַׁסֶּה כַּלְבּוֹ בַּחֲבֵרוֹ, וַהֲרָגוֹ – אֵין הַכֶּלֶב נִסְקָל; וְכֵן אִם גֵּרָה בּוֹ בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה וַהֲרָגוּהוּ. אֲבָל אִם שִׁסָּה בּוֹ נָחָשׁ, וַאֲפִלּוּ הִשִּׁיכוֹ בּוֹ, וַהֲרָגוֹ – הַנָּחָשׁ נִסְקָל, שֶׁסַּם הַנָּחָשׁ שֶׁהֵמִית, מֵעַצְמוֹ הוּא מְקִיאוֹ. לְפִיכָךְ זֶה הָאָדָם שֶׁהִשִּׁיךְ בּוֹ הַנָּחָשׁ פָּטוּר מִמִּיתַת בֵּית דִּין.
ח. הַמְשַׁסֶּה כַּלְבּוֹ בַּחֲבֵרוֹ. מעודד ומגרה את כלבו שינשוך אדם אחר. אֵין הַכֶּלֶב נִסְקָל. שחיוב מיתה חל רק על חיה שהורגת מרצונה ולא על ידי שעוררו אותה לכך, שבאופן זה היא נחשבת כאנוסה (לעיל ו,ה, הלכות איסורי מזבח ד,ג). וַאֲפִלּוּ הִשִּׁיכוֹ בּוֹ. פתח את פי הנחש והצמיד את שיניו לגוף חברו. וַהֲרָגוֹ. על ידי ארס שפלט לגופו. שֶׁסַּם הַנָּחָשׁ. הארס. מֵעַצְמוֹ הוּא מְקִיאוֹ. שהארס גורם למוות ולא הנשיכה, ומצוי הארס בתוך גופו של הנחש ומעצמו הוא מוציאו, ואף שעשה זאת בעידוד ובגירוי האדם, את עיקר המוות עשה בעצמו (ערוה"ש חו"מ תה,ט). פָּטוּר מִמִּיתַת בֵּית דִּין. וכן הדין גם במשסה, שבכל אלו אין מעשה ישיר של הריגה על ידי האדם. אבל מכל מקום "הרי הוא רוצח ודורש דמים דורש ממנו דם" (הלכות רוצח ג,י).
ט. אֵין הַבְּהֵמָה נִסְקֶלֶת אִם הֵמִיתָה, עַד שֶׁתִּתְכַּוֵּן לְהַזִּיק לְמִי שֶׁהִיא חַיֶּבֶת עָלָיו סְקִילָה. אֲבָל שׁוֹר שֶׁהָיָה מִתְכַּוֵּן לַהֲרֹג אֶת הַבְּהֵמָה וְהָרַג אֶת הָאָדָם, נִתְכַּוֵּן לְנָכְרִי וְהָרַג בֶּן יִשְׂרָאֵל, נִתְכַּוֵּן לִנְפָלִים וְהָרַג בֶּן קַיָּמָה – פָּטוּר מִן הַמִּיתָה. וְאִם הָיָה מוּעָד – הַבְּעָלִים חַיָּבִין בַּכֹּפֶר, אוֹ בִּקְנָס אִם הֵמִית עֶבֶד, אַף עַל פִּי שֶׁהָרַג בְּלֹא כַּוָּנָה, הוֹאִיל וְהוּא מוּעָד לָזֶה.
ט. עַד שֶׁתִּתְכַּוֵּן לְהַזִּיק לְמִי שֶׁהִיא חַיֶּבֶת עָלָיו סְקִילָה. ואז חייבת אף אם התכוונה להרוג אדם אחד והרגה אדם אחר (מ"מ). לַהֲרֹג אֶת הַבְּהֵמָה. שאין השור נסקל על הריגתה. וְהָרַג אֶת הָאָדָם. בטעות. נִתְכַּוֵּן לְנָכְרִי. ואין השור נסקל עליו (לעיל ה"א). נִתְכַּוֵּן לִנְפָלִים. תינוק שנולד לפני שמלאו לו תשעה חודשי היריון וטרם מלאו לו שלושים יום, שאין ההורגו חייב מיתה (הלכות רוצח ב,ו). אוֹ בִּקְנָס אִם הֵמִית עֶבֶד. ששור שהרג עבד או שפחה משלם סכום קבוע של שלושים סלעים (לקמן יא,א). הוֹאִיל וְהוּא מוּעָד לָזֶה. שחיוב הכופר אינו תלוי בכך שהשור יהיה חייב מיתה, אלא בכך שהיה מועד והרג והיה צריך בעליו לשמרו.
י. הָיָה מוּעָד לִנְפֹּל עַל בְּנֵי אָדָם בְּבוֹרוֹת, וְרָאָה יָרָק בְּבוֹר וְנָפַל לַבּוֹר בִּשְׁבִיל הַיָּרָק, וְהָיָה שָׁם אָדָם וּמֵת; אוֹ שֶׁהָיָה מוּעָד לְהִתְחַכֵּךְ בִּכְתָלִים וּמַפִּילָן עַל בְּנֵי אָדָם, וְנִתְחַכֵּךְ בַּכֹּתֶל לַהֲנָאָתוֹ, וְנָפַל עַל הָאָדָם וּמֵת מֵחֲמַת חִכּוּכוֹ – הַשּׁוֹר פָּטוּר מִמִּיתָה, לְפִי שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לְהָמִית, וְהַבְּעָלִים חַיָּבִין בַּכֹּפֶר, שֶׁהֲרֵי זֶה מוּעָד לִפֹּל עַל בְּנֵי אָדָם בְּבוֹרוֹת אוֹ לְהַפִּיל עֲלֵיהֶן הַכְּתָלִים. וְהֵיאַךְ יִוָּדַע שֶׁלַּהֲנָאָתוֹ נִתְחַכֵּךְ? בְּשֶׁנִּתְחַכֵּךְ אַף לְאַחַר שֶׁהִפִּיל וְהֵמִית.
י. מוּעָד לִנְפֹּל עַל בְּנֵי אָדָם בְּבוֹרוֹת. שהורגל לעשות כן. וְרָאָה יָרָק בְּבוֹר. בפעם הרביעית. וְנָפַל לַבּוֹר בִּשְׁבִיל הַיָּרָק. ולא כדי להגיע אל האדם. מוּעָד לְהִתְחַכֵּךְ בִּכְתָלִים וּמַפִּילָן עַל בְּנֵי אָדָם. שהורגל להתחכך בכתלים הסמוכים לאנשים והם נופלים עליהם. לַהֲנָאָתוֹ. כגון כדי להתגרד, ולא התכוון לפגוע באדם כלל. וְהַבְּעָלִים חַיָּבִין בַּכֹּפֶר שֶׁהֲרֵי זֶה מוּעָד וכו'. שחיוב הכופר אינו תלוי בחיוב המיתה של השור, ומאחר שהורגל בדברים אלו היה על בעליו לשמרו היטב. וְהֵיאַךְ יִוָּדַע שֶׁלַּהֲנָאָתוֹ נִתְחַכֵּךְ. ולא להרוג את אותו אדם.
יא. אֵין הַבְּעָלִים מְשַׁלְּמִין אֶת הַכֹּפֶר עַד שֶׁתָּמִית בְּהֶמְתָּן חוּץ מֵרְשׁוּתָם. אֲבָל אִם הֵמִית בִּרְשׁוּת הַמַּזִּיק, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בִּסְקִילָה – הַבְּעָלִים פְּטוּרִין מִן הַכֹּפֶר.
כֵּיצַד? הַנִּכְנָס לַחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּתוֹ, וַאֲפִלּוּ נִכְנַס לִתְבֹּעַ שְׂכָרוֹ אוֹ חוֹבוֹ מִמֶּנּוּ, וּנְגָחוֹ שׁוֹרוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת וּמֵת – הַשּׁוֹר בִּסְקִילָה, וְהַבְּעָלִים פְּטוּרִין מִן הַכֹּפֶר, שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ רְשׁוּת לְהִכָּנֵס לִרְשׁוּתוֹ שֶׁל זֶה שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ.
יא. עַד שֶׁתָּמִית בְּהֶמְתָּן חוּץ מֵרְשׁוּתָם. אבל אם נכנס אדם לרשותם ונהרג שם אין זו אשמת הבעלים (ראה לעיל א,ז). אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בִּסְקִילָה. כדלעיל ה"א, שהשור חייב סקילה בכל מקום שבו הרג.
לִתְבֹּעַ שְׂכָרוֹ. כגון פועל של בעל הבית. אוֹ חוֹבוֹ. שהלווה לו.
יב. עָמַד בַּפֶּתַח וְקָרָא לְבַעַל הַבַּיִת, וְאָמַר לוֹ: 'הִין', וְנִכְנַס, וּנְגָחוֹ שׁוֹרוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת – הֲרֵי הַבְּעָלִים פְּטוּרִין, שֶׁאֵין מַשְׁמַע 'הִין' אֶלָּא: עֲמֹד בִּמְקוֹמְךָ עַד שֶׁאֲדַבֵּר עִמְּךָ.
יב. עָמַד בַּפֶּתַח. החצר. הִין. כן. שֶׁאֵין מַשְׁמַע הִין אֶלָּא עֲמֹד בִּמְקוֹמְךָ עַד שֶׁאֲדַבֵּר עִמְּךָ. שענה כן כדי לומר שתכף יגיע ושבינתיים יעמוד האדם במקומו.
יג. בְּהֵמָה שֶׁנִּכְנְסָה לַחֲצַר הַנִּזָּק, וְדָרְסָה עַל גַּבֵּי תִּינוֹק כְּדֶרֶךְ הִלּוּכָהּ וַהֲרָגַתּוּ – הַבְּעָלִים מְשַׁלְּמִין אֶת הַכֹּפֶר, שֶׁהָרֶגֶל מוּעֶדֶת לְהַזִּיק כְּדֶרֶךְ הִלּוּכָהּ, וּבִרְשׁוּת הַנִּזָּק חַיָּב אַף עַל הַשֵּׁן וְהָרֶגֶל, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
נִמְצֵאתָ לָמֵד, שֶׁהַמּוּעָד שֶׁהֵמִית בְּכַוָּנָה – נִסְקָל, וְהַבְּעָלִים חַיָּבִין בַּכֹּפֶר; וְאִם הֵמִית בְּלֹא כַּוָּנָה – פָּטוּר מִן הַמִּיתָה, וְהַבְּעָלִים חַיָּבִין בַּכֹּפֶר. וְתָם שֶׁהֵמִית בְּלֹא כַּוָּנָה – פָּטוּר מִן הַמִּיתָה וּמִן הַכֹּפֶר; וְאִם נִתְכַּוֵּן לְהָמִית – נִסְקָל, וְהַבְּעָלִים פְּטוּרִין מִן הַכֹּפֶר, וְכֵן מִקְּנַס הָעֶבֶד.
יג. כְּדֶרֶךְ הִלּוּכָהּ. אגב הילוכה, בלא תשומת לב ובלי כוונה להזיק. שֶׁהָרֶגֶל מוּעֶדֶת לְהַזִּיק כְּדֶרֶךְ הִלּוּכָהּ. דרכה של בהמה להזיק בכך. ומאחר שהבהמה מועדת לכך תמיד, חייב הבעלים בכופר כבר בפעם הראשונה שהרגה כך, שהיה עליו לשמרה היטב (מ"מ). כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל א,ז. ודווקא ברשות הניזק חייבים על אלו, אבל אם דרסה תינוק ברשות הרבים – מאחר שאין חייבים שם על נזקי רגל (שם ה"י), הרי שגם כופר אין שם כלל.
יד. יֵרָאֶה לִי שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהַתָּם שֶׁהֵמִית עֶבֶד אוֹ שִׁפְחָה פָּטוּר מִן הַקְּנָס, שֶׁהוּא שְׁלֹשִׁים סֶלַע הַקָּצוּב בַּתּוֹרָה, אִם הֵמִית שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה – מְשַׁלֵּם חֲצִי דְּמֵי הָעֶבֶד אוֹ דְּמֵי הַשִּׁפְחָה מִגּוּפוֹ, כְּאִלּוּ הֵמִית שׁוֹר חֲבֵרוֹ אוֹ חֲמוֹרוֹ.
יד. שְׁלֹשִׁים סֶלַע הַקָּצוּב בַּתּוֹרָה. לקמן יא,א. אִם הֵמִית שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה. ואז פטור גם מסקילה (שאם המית בכוונה והתחייב מיתה אין חייב תשלום ממון על הנזק שעשה – לקמן יא,ז). מְשַׁלֵּם חֲצִי דְּמֵי הָעֶבֶד אוֹ דְּמֵי הַשִּׁפְחָה מִגּוּפוֹ וכו'. שהעבד והשפחה הם רכושו של בעליהם, ומאחר שהרגם שור זה והפסיד ממון בעליהם יתחייב בעליו בתשלום חצי מהנזק, כדין שור תם שהרג את שור חברו (ראה גם לקמן יא,ד).

תקציר הפרק 

​פרק י' הלכות נזקי ממון *שור שהמית אדם*
בהלכה יג (באמצע) מסכם הרמב"ם את דיני שור שהמית.​ -אולי כדאי לדלג לשם ואח"כ לחזור להתחלה.

כאשר נזק הבהמה נוגע לנפשות, חלים על המזיק שני דינים מיוחדים :
א) סקילה: בעל-חי שהרג אדם, נסקל, ובלבד שעשה זאת מיוזמתו ובכוונה.
ב) כופר : הבעלים חייב בתשלום מיוחד הנקרא כופר. שעניינו כפרה על הבעלים שהתגלגלה מיתת ישראל על ידו.
כל זאת דווקא אם הבעל-חי היה מועד והרג מחוץ לרשות הבעלים.

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות נזקי ממון ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.שור שמועד לנגוח ולהזיק – אם הרג משלם כופר?

2.נאמר "וגם בעליו יומת" ללמד שאם לא שילם כופר חייב מיתה בידי שמיים?

3.שור תם שהמית פוטר מכופר וממיתה?

 

 

תשובות
1.לא
2.כן
3.לא

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן