פרק ז', הלכות חובל ומזיק, ספר נזיקין
א׳ באייר ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות תרומות, ספר זרעים
ל׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ה בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות תרומות, ספר זרעים
כ״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
כ׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ט בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ח בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
ט״ז בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
ט״ו בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ד בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ג בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות מתנות עניים, ספר זרעים
י״ב בניסן ה׳תשפ״ד
פרק י', הלכות כלאים, ספר זרעים
י״א בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ט', הלכות כלאים, ספר זרעים
י׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות כלאים, ספר זרעים
ט׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ז', הלכות כלאים, ספר זרעים
ח׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ו', הלכות כלאים, ספר זרעים
ז׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ה', הלכות כלאים, ספר זרעים
ו׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ד', הלכות כלאים, ספר זרעים
ה׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ג', הלכות כלאים, ספר זרעים
ד׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ב', הלכות כלאים, ספר זרעים
ג׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק א', הלכות כלאים, ספר זרעים
ב׳ בניסן ה׳תשפ״ד
פרק ח', הלכות ערכין וחרמין, ספר הפלאה

הפרק המלא 

ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ

א. הַמַּזִּיק מָמוֹן חֲבֵרוֹ הֶזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִכָּר, הוֹאִיל וְלֹא נִשְׁתַּנָּה הַדָּבָר וְלֹא נִפְסְדָה צוּרָתוֹ – הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין דִּין תּוֹרָה. אֲבָל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אָמְרוּ: הוֹאִיל וְהִפְחִית דְּמֵיהֶן – הֲרֵי זֶה חַיָּב, וּמְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִפְחִית מִדְּמֵיהֶן.
ב. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁטִּמֵּא אֳכָלִין טְהוֹרִין שֶׁל חֲבֵרוֹ, אוֹ שֶׁדִּמַּע פֵּרוֹתָיו, אוֹ עֵרֵב לוֹ טִפַּת יֵין נֶסֶךְ בְּתוֹךְ יֵינוֹ שֶׁהֲרֵי אָסַר עָלָיו הַכֹּל, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה – שָׁמִין מַה שֶּׁהִפְסִיד, וּמְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו כְּדֶרֶךְ כָּל הַמַּזִּיקִין.
ב. הֲרֵי שֶׁטִּמֵּא אֳכָלִין טְהוֹרִין שֶׁל חֲבֵרוֹ. כגון שהיה טמא בטומאת מת ונגע באוכל טהור השייך לחברו וטמאו. אוֹ שֶׁדִּמַּע פֵּרוֹתָיו. עירב פירות תרומה בפירות חולין של חברו, ואין בפירות החולין יחס של מאה כנגד התרומה, ומעתה דינם של כל הפירות כתרומה המותרת באכילה רק לכהנים, ולכן ירד ערכם של הפירות (ראה הלכות תרומות יג,ב). אוֹ עֵרֵב לוֹ טִפַּת יֵין נֶסֶךְ בְּתוֹךְ יֵינוֹ. ויין שניסכוהו לעבודה זרה אינו בטל בתערובת אלא אוסר אותה בכל שהוא, וכל התערובת אסורה בהנאה (הלכות מאכלות אסורות טו,ו-ז). מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו כְּדֶרֶךְ כָּל הַמַּזִּיקִין. ראה לקמן הט"ז.
ג. וְדָבָר זֶה קְנָס הוּא שֶׁקָּנְסוּ אוֹתוֹ חֲכָמִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִן הַמַּשְׁחִיתִים הוֹלֵךְ וּמְטַמֵּא טְהָרוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ וְאוֹמֵר: 'פָּטוּר אֲנִי'. לְפִיכָךְ אִם מֵת זֶה שֶׁהִזִּיק הֶזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִכָּר – אֵין גּוֹבִין הַנֶּזֶק מִנְּכָסָיו, שֶׁלֹּא קָנְסוּ חֲכָמִים אֶלָּא זֶה שֶׁעָבַר וְהִזִּיק, אֲבָל הַיּוֹרֵשׁ שֶׁלֹּא עָשָׂה כְּלוּם לֹא קָנְסוּ אוֹתוֹ.
וְכֵן הַמַּזִּיק הֶזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִכָּר בִּשְׁגָגָה אוֹ בְּאֹנֶס – פָּטוּר, שֶׁלֹּא קָנְסוּ אֶלָּא הַמִּתְכַּוֵּן לְהַזִּיק מִדַּעְתּוֹ.
ג. שֶׁלֹּא קָנְסוּ חֲכָמִים אֶלָּא זֶה שֶׁעָבַר וְהִזִּיק אֲבָל הַיּוֹרֵשׁ שֶׁלֹּא עָשָׂה כְּלוּם לֹא קָנְסוּ אוֹתוֹ. לעיקרון זה ראה הלכות יום טוב ז,ד, הלכות בכורות ב,ז ועוד.
שֶׁלֹּא קָנְסוּ אֶלָּא הַמִּתְכַּוֵּן לְהַזִּיק מִדַּעְתּוֹ. שרק לגבי המזיד שייך הטעם שלא יהיה כל אחד הולך ומזיק את חברו .
ד. הַכֹּהֲנִים שֶׁפִּגְּלוּ אֶת הַזֶּבַח: בְּמֵזִיד – חַיָּבִין לְשַׁלֵּם; בְּשׁוֹגֵג – פְּטוּרִין. וְכֵן הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּפָרַת חַטָּאת וּבְמֵי חַטָּאת: בְּמֵזִיד – חַיָּב לְשַׁלֵּם; בְּשׁוֹגֵג – פָּטוּר.
ד. הַכֹּהֲנִים שֶׁפִּגְּלוּ אֶת הַזֶּבַח. פסלו את הקרבן בשעת שחיטתו או זריקת דמו על ידי מחשבת פסול (ראה הלכות פסולי המוקדשין יג,א). חַיָּבִין לְשַׁלֵּם. לבעל הקרבן את דמי הקרבן שנפסל, אף שהוא היזק שאינו ניכר. וְכֵן הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּפָרַת חַטָּאת. פרה אדומה המיועדת לטהרת טמאי מת, ונפסלת אם נעשתה בה מלאכה (הלכות פרה אדומה א,ז). וּבְמֵי חַטָּאת. מים המיועדים להזאה על טמאי מת בכדי לטהרם, ונפסלים אם נעשתה בהם מלאכה (שם ז,א). בְּמֵזִיד חַיָּב לְשַׁלֵּם. את דמי הפרה או המים, אף שהוא היזק שאינו ניכר.
ה. הִכְנִיס פָּרָה לַמַּרְבֵּק כְּדֵי שֶׁתֵּינִיק וְתָדוּשׁ, וְהִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִמֵּי חַטָּאת – פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם.
ה. הִכְנִיס פָּרָה. פרה אדומה שאינה שלו. לַמַּרְבֵּק. מקום שבו מפטמים את העגלים. כְּדֵי שֶׁתֵּינִיק וְתָדוּשׁ. לצורך הנקת עגל ודישת תבואה. והדישה היא מלאכה שפוסלת אותה, וגם אם דשה מעצמה, מכיוון שהכניסה על דעת שתדוש, הרי היא נפסלת בכך (ראה הלכות פרה אדומה א,ז). [הערה: יש נוסחאות שבהן הגרסה: "שתינק".] וְהִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִמֵּי חַטָּאת. או ששקל מי חטאת ובזמן השקילה הסיח דעתו מהם, והרי הם נפסלים בכך (שם י,ה). פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם. אף על פי שפסל אותם, אין מחייבים אותו בבית דין מכיוון שבמקרים אלו לא עשה פעולה בגוף הדבר שניזוק. וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. מבחינה מוסרית הוא אחראי לנעשה וראוי שישלם (ראה הלכות נזקי ממון ב,יט ובפסקים ושיטות שם).
ו. הַמְנַסֵּךְ יֵין חֲבֵרוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה – לֹא נֶאֱסַר הַיַּיִן, שֶׁאֵין אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. וְאִם הָיָה לוֹ בּוֹ שֻׁתָּפוּת, אוֹ שֶׁהָיָה מְשֻׁמָּד, שֶׁהֲרֵי הוּא כְּגוֹי, אוֹ שֶׁהִתְרוּ בּוֹ וְקִבֵּל הַהַתְרָאָה, שֶׁהֲרֵי הוּא מְשֻׁמָּד – הֲרֵי זֶה אוֹסֵר הַיַּיִן, וְחַיָּב לְשַׁלֵּם. וְהֵיאַךְ יִתְחַיֵּב זֶה לְשַׁלֵּם וַהֲרֵי הוּא מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ? מִפְּנֵי שֶׁמֵּעֵת שֶׁהִגְבִּיהוֹ נִתְחַיֵּב לְשַׁלֵּם, וְאֵינוֹ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ עַד שֶׁיְּנַסֵּךְ.
ו. שֶׁאֵין אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. משום שאין כוונתו לנסך לעבודה זרה אלא לצער את חברו (ראה בבלי חולין מא,א, הלכות שחיטה ב,כא). וְאִם הָיָה לוֹ בּוֹ שֻׁתָּפוּת אוֹ שֶׁהָיָה מְשֻׁמָּד וכו'. במקרים אלו אין לומר שהתכוון לצער את חברו אלא לנסך את היין, ולכן היין נאסר וחייב לשלם לחברו על היזק זה, אף שהוא היזק שאינו ניכר. וְהֵיאַךְ יִתְחַיֵּב זֶה לְשַׁלֵּם וַהֲרֵי הוּא מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ. שהמנסך לעבודה זרה חייב מיתה (הלכות עבודה זרה ג,ג), והמחויב מיתה וממון על מעשה אחד פטור מן התשלומים (כדלעיל ד,ה). מִפְּנֵי שֶׁמֵּעֵת שֶׁהִגְבִּיהוֹ וכו'. הפטור מתשלום הוא רק אם חיוב המיתה והממון היו בו זמנית, אך אם היו בזמנים שונים במהלך אותו מעשה אינו פטור מלשלם (ראה הלכות גנבה ג,א-ב). ובמקרה האמור כאן חיוב הממון היה כבר בשלב ההגבהה, וחיוב המיתה היה רק בשעת הניסוך בפועל, ולכן משלם.
ז. כָּל הַגּוֹרֵם לְהַזִּיק מָמוֹן חֲבֵרוֹ – חַיָּב לְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו כִּשְׁאָר הַמַּזִּיקִין. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ הוּא הַמַּזִּיק זֶה הַנֶּזֶק עַצְמוֹ בָּאַחֲרוֹנָה, הוֹאִיל וְהוּא הַגּוֹרֵם הָרִאשׁוֹן – חַיָּב.
כֵּיצַד? הַזּוֹרֵק כְּלִי שֶׁלּוֹ מֵרֹאשׁ הַגַּג עַל גַּבֵּי כָּרִים וּכְסָתוֹת, וּבָא אַחֵר וְקָדַם וְסִלֵּק אֶת הַכָּרִים מֵעַל הָאָרֶץ, וְנֶחְבַּט הַכְּלִי בָּאָרֶץ וְנִשְׁבַּר – חַיָּב נֶזֶק שָׁלֵם כְּאִלּוּ שִׁבְּרוֹ בְּיָדוֹ, שֶׁסִּלּוּק הַכָּרִים וְהַכְּסָתוֹת גָּרַם לוֹ שֶׁיִּשָּׁבֵר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ז. כָּל הַגּוֹרֵם לְהַזִּיק מָמוֹן חֲבֵרוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם. ראה גם הלכות נזקי ממון יד,ז. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ הוּא הַמַּזִּיק זֶה הַנֶּזֶק עַצְמוֹ בָּאַחֲרוֹנָה וכו'. אף שפעולת הנזק הסופית לא נעשתה על ידו, מכיוון שהוא הגורם לה, חייב (כדלקמן ה"ח).
עַל גַּבֵּי כָּרִים וּכְסָתוֹת. ואם הכלים היו נופלים עליהם לא היו נשברים. חַיָּב נֶזֶק שָׁלֵם. המסלק חייב בתשלום כל הנזק. ובעל הכלי אינו מוגדר כשותף בנזק, משום שבשעת הזריקה היה סבור שהכרים והכסתות מונחים במקומם, ולא היה לו להעלות על דעתו שמישהו יסלק אותם משם (דרישה).
ח. הַזּוֹרֵק כְּלִי שֶׁל חֲבֵרוֹ מֵרֹאשׁ הַגַּג עַל גַּבֵּי כָּרִים וּכְסָתוֹת שֶׁל בַּעַל הַכְּלִי, וְקָדַם בַּעַל הַכְּלִי וְהֵסִיר הַכָּרִים – הַזּוֹרֵק חַיָּב, שֶׁזְּרִיקָתוֹ הִיא הַגּוֹרֵם הָרִאשׁוֹן לִשְׁבִירַת הַכְּלִי. וְאִם קָדַם אַחֵר וְסִלְּקָן – שְׁנֵיהֶן חַיָּבִין, הַזּוֹרֵק וְהַמְסַלֵּק, שֶׁשְּׁנֵיהֶם גָרְמוּ לְאַבֵּד מָמוֹנוֹ שֶׁל זֶה.
ח. וְקָדַם בַּעַל הַכְּלִי וְהֵסִיר הַכָּרִים הַזּוֹרֵק חַיָּב. וחייב בתשלום כל הנזק, משום שאין לאדם רשות לזרוק כלי שאינו שלו על גבי כרים וכסתות שאינם שלו מתוך הנחה שלא יסולקו, ובעל הכרים והכסתות אינו נחשב שותף בנזק משום שיש לו רשות לסלקם מתי שירצה (דרישה).
ט. וְכֵן הַשּׂוֹרֵף שְׁטָרוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ – חַיָּב לְשַׁלֵּם כָּל הַחוֹב שֶׁהָיָה בַּשְּׁטָר, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין גּוּף הַשְּׁטָר מָמוֹן, הֲרֵי גָּרַם לְאַבֵּד הַמָּמוֹן. וּבִלְבַד שֶׁיּוֹדֶה לוֹ הַמַּזִּיק שֶׁשְּׁטָר מְקֻיָּם הוּא, וְכָךְ הָיָה כָּתוּב בּוֹ, וּמֵחֲמַת שֶׁשְּׂרָפוֹ הוּא שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִגְבּוֹת הַחוֹב. אֲבָל אִם לֹא הֶאֱמִינוֹ – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם לוֹ אֶלָּא דְּמֵי הַנְּיָר בִּלְבַד.
ט. וְכֵן הַשּׂוֹרֵף שְׁטָרוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ. שטרי חוב, וכעת אינו יכול לגבות חובו. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין גּוּף הַשְּׁטָר מָמוֹן. ולא הזיק ממון ממשי. שֶׁשְּׁטָר מְקֻיָּם הוּא. שחתימותיו אושרו על ידי בית דין כחתימות כשרות. שאם לא כן אי אפשר לגבות בשטר זה מאחר שאפשר לטעון שהחתימות זויפו. וְכָךְ הָיָה כָּתוּב בּוֹ. שהשורף מודה שהסכום שטוען בעל השטרות אכן היה כתוב בהם. וּמֵחֲמַת שֶׁשְּׂרָפוֹ הוּא שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִגְבּוֹת הַחוֹב. שלולי מעשה השרפה היה ניתן לגבות את החוב. אבל אם הלווה אדם אלים או עני ולא היה ניתן לגבות את השטר בכל מקרה, או שהלווה מחל על החוב וכדומה, המזיק פטור (שטמ"ק בבא קמא צח,ב). אֲבָל אִם לֹא הֶאֱמִינוֹ. ואין לניזק ראיה לטענתו.
י. וְכֵן רְאוּבֵן שֶׁהָיָה נוֹשֶׁה בְּשִׁמְעוֹן, וּמָכַר הַשְּׁטָר לְלֵוִי, וְחָזַר אַחַר שֶׁמְּכָרוֹ וּמְחָלוֹ לְשִׁמְעוֹן – הֲרֵי נִפְטַר שִׁמְעוֹן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ, וְנִתְחַיֵּב רְאוּבֵן לְשַׁלֵּם לְלֵוִי כָּל מַה שֶּׁבַּשְּׁטָר, שֶׁהֲרֵי גָּרַם לוֹ לְאַבֵּד הַשְּׁטָר, וַהֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁשְּׂרָפוֹ. וְכֵן אִם מְחָלוֹ יוֹרֵשׁ רְאוּבֵן – מְשַׁלֵּם הַמּוֹחֵל מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו.
י. רְאוּבֵן שֶׁהָיָה נוֹשֶׁה בְּשִׁמְעוֹן. שהיה שמעון חייב לו כסף. וּמָכַר הַשְּׁטָר לְלֵוִי. ראובן מכר את ללוי את שטר החוב ואת הזכות לגבות את החוב משמעון. הֲרֵי נִפְטַר שִׁמְעוֹן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. הלכות מכירה ו,יב. שאף שמדברי סופרים ניתן למכור את החוב והשעבוד שבשטר, אין מכירה זו מועילה מן התורה, ולכן הלווה יכול למחול על החוב ומחילתו חלה. ואם כן כאשר ראובן מחל לשמעון על חובו, נמצא שהשטר שמכר ללוי נעשה חסר ערך, והרי הפסידו את דמי החוב. וְכֵן אִם מְחָלוֹ יוֹרֵשׁ רְאוּבֵן וכו'. שאף היורש של בעל החוב יכול למחול על החוב גם אם נמכר שטוב החוב לאחר (שם).
יא. וְכֵן הָעוֹשֶׂה עַבְדּוֹ הַפּוֹתִיקִי, וְחָזַר וְשִׁחְרְרוֹ – חַיָּב הַמְשַׁחְרֵר לְשַׁלֵּם לְבַעַל הַחוֹב, שֶׁהֲרֵי הִפְקִיעַ שִׁעְבּוּדוֹ וְגָרַם לְאַבֵּד מָמוֹנוֹ. וְכוֹפִין אֶת בַּעַל הַחוֹב גַּם הוּא לְשַׁחְרֵר הָעֶבֶד, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְגַּע בּוֹ וְיֹאמַר לוֹ: 'עַבְדִּי אַתָּה'.
וְכֵן הַדּוֹחֵף מַטְבֵּעַ חֲבֵרוֹ, וְנִתְגַּלְגֵּל וְיָרַד לַיָּם – חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְכֵן הַצּוֹרֵם אֹזֶן הַפָּרָה – חַיָּב לְשַׁלֵּם, שֶׁהֲרֵי גָּרַם לִפְחֹת דָּמֶיהָ. וְכֵן הַמְרַקֵּעַ דִּינְרֵי חֲבֵרוֹ וְהֶעֱבִיר צוּרָתָן – חַיָּב לְשַׁלֵּם מִשּׁוּם גּוֹרֵם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ.
יא. וְכֵן הָעוֹשֶׂה עַבְדּוֹ הַפּוֹתִיקִי. שהיה חייב לחברו, וייחד את העבד לגביית החוב, וכגון שהתנה שהמלווה יגבה את חובו רק מהעבד ולא משאר הנכסים של הלווה (פה"מ גיטין ד,ד, הלכות מלווה ולווה יח,ו). וְחָזַר וְשִׁחְרְרוֹ. לאחר ששעבד את העבד לפירעון החוב, חזר הלווה ושחרר את העבד, והדין הוא ששחרורו מפקיע את השעבוד למלווה והעבד יוצא לחירות. וְכוֹפִין אֶת בַּעַל הַחוֹב גַּם הוּא לְשַׁחְרֵר הָעֶבֶד כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְגַּע בּוֹ וְיֹאמַר לוֹ עַבְדִּי אַתָּה. אף על פי ששהשחרור מפקיע את השעבוד והעבד מוגדר כמשוחרר, מפני תיקון העולם, כופים את המלווה לשחררו כדי שלא יטען שהוא עבדו מכוח השעבוד (שם).
וְכֵן הַדּוֹחֵף מַטְבֵּעַ חֲבֵרוֹ וְנִתְגַּלְגֵּל וְיָרַד לַיָּם. ולא הזיק את המטבע עצמו, שהרי הוא נמצא בתוך הים בשלמותו, והנזק שנרם לבעליו הוא שאין באפשרותו להגיע למטבע. וְכֵן הַצּוֹרֵם. מנקב, ומום זה פוסל אותה מהקרבה או מלשמש כפרה אדומה (ראה הלכות ביאת מקדש ז,ג והלכות פרה אדומה א,ז). הַמְרַקֵּעַ. מרדד, משטח. וְהֶעֱבִיר צוּרָתָן. הוריד את הצורה החקוקה עליהם, ובשל כך ירדו מערכם שאינם מטבעות אלא חתיכות מתכת.
יב. הַזּוֹרֵק כְּלִי מֵרֹאשׁ הַגַּג לָאָרֶץ, וְלֹא הָיָה תַּחְתָּיו כֵּלִים, וְקָדַם אַחֵר וּשְׁבָרוֹ בְּמַקֵּל כְּשֶׁהוּא בָּאֲוִיר קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ לָאָרֶץ – הֲרֵי זֶה הָאַחֵר פָּטוּר, שֶׁלֹּא שִׁבֵּר אֶלָּא כְּלִי שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁבֵר מִיָּד בְּוַדַּאי, וְנִמְצָא כְּשׁוֹבֵר כְּלִי שָׁבוּר, וְאֵין זֶה כְּגוֹרֵם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
יב. הֲרֵי זֶה הָאַחֵר פָּטוּר. והזורק חייב, שהרי זריקתו היא הגורם הראשון לשבירת הכלי (כדלעיל ה"ח).
יג. שׁוֹר שֶׁהָיָה עוֹמֵד לַהֲרִיגָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַזִּיק אֶת הַבְּרִיּוֹת, וְאִילָן שֶׁהוּא עוֹמֵד לִקְצִיצָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַזִּיק אֶת הָרַבִּים, וְקָדַם אֶחָד וְשָׁחַט שׁוֹר זֶה וְקָצַץ אִילָן זֶה שֶׁלֹּא מִדַּעַת בְּעָלָיו – חַיָּב לְשַׁלֵּם לַבְּעָלִים כְּמוֹ שֶׁיִּרְאוּ הַדַּיָּנִים, שֶׁהֲרֵי הִפְקִיעָן מִלַּעֲשׂוֹת מִצְוָה. וְאִם טָעַן וְאָמַר: 'אַתָּה אָמַרְתָּ לִי לְהָרְגוֹ' וּ'לְקָצְצוֹ', הוֹאִיל וְהוּא עוֹמֵד לְכָךְ – הֲרֵי זֶה פָּטוּר.
יג. שׁוֹר שֶׁהָיָה עוֹמֵד לַהֲרִיגָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַזִּיק אֶת הַבְּרִיּוֹת. כגון שהיה רועה בשדות וכרמים שהוא עומד להריגה מחמת היזק זה (ראה הלכות נזקי ממון ה,א), או שהמית אדם ועומד להריגה (מאירי בבא קמא צא,ב; וראה יש"ש שם ח,ס שמדובר בזמן הזה שאין בית דין דנים בכך והריגתו מוטלת על בעליו). וְאִילָן שֶׁהוּא עוֹמֵד לִקְצִיצָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַזִּיק אֶת הָרַבִּים. כגון שיש חשש שייפול לרשות הרבים (ראה הלכות נזקי ממון יג,יט). כְּמוֹ שֶׁיִּרְאוּ הַדַּיָּנִים. לפי מה שיקבעו הדיינים. שֶׁהֲרֵי הִפְקִיעָן מִלַּעֲשׂוֹת מִצְוָה. שעל פי דין מחויב לסלק הנזק ומצווה לשמוע דברי חכמים (ר"ח בבא קמא צא,ב), או שהוא מצד מצוות לא תשים דמים בביתך (יש"ש וראה הלכות רוצח יא,ד). הוֹאִיל וְהוּא עוֹמֵד לְכָךְ הֲרֵי זֶה פָּטוּר. שאז יש בטענת המזיק ממש שמסתבר שאכן כך אמר לו הבעלים.
יד. וְכֵן מִי שֶׁשָּׁחַט חַיָּה אוֹ עוֹף, וּבָא אַחֵר וְכִסָּה הַדָּם שֶׁלֹּא מִדַּעַת הַשּׁוֹחֵט – חַיָּב לִתֵּן כְּמוֹ שֶׁיִּרְאוּ הַדַּיָּנִין. וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁהוּא נוֹתֵן קְנָס קָצוּב, וְהוּא עֲשָׂרָה זְהוּבִים, וְכֵן הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים, שֶׁכָּל הַמּוֹנֵעַ הַבְּעָלִים מִלַּעֲשׂוֹת מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהֵן רְאוּיִין לַעֲשׂוֹתָהּ, וְקָדַם אַחֵר וַעֲשָׂיָהּ – מְשַׁלֵּם לַבְּעָלִים עֲשָׂרָה זְהוּבִים.
יד. וְכֵן מִי שֶׁשָּׁחַט חַיָּה אוֹ עוֹף וּבָא אַחֵר וְכִסָּה הַדָּם. קיים במקומו את מצוות כיסוי הדם בעפר (ראה הלכות שחיטה יד,א).
טו. שָׁמִין לַמַּזִּיק בְּיָדוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁשָּׁמִין לוֹ אִם הִזִּיק מָמוֹנוֹ. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁהָרַג בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ אוֹ שִׁבֵּר כֵּלָיו – שָׁמִין כַּמָּה הָיְתָה הַבְּהֵמָה שָׁוָה חַיָּה וְכַמָּה הַנְּבֵלָה שָׁוָה, וְכַמָּה הָיָה הַכְּלִי שָׁוֶה וְהוּא שָׁלֵם וְכַמָּה שָׁוֶה עַתָּה, וּמְשַׁלֵּם הַפְּחָת לַנִּזָּק עִם הַנְּבֵלָה אוֹ הַכְּלִי הַשָּׁבוּר, כְּדֶרֶךְ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּשׁוֹרוֹ שֶׁהִזִּיק, דִּין אֶחָד הוּא. דָּרַךְ עֲנָבִים שֶׁל חֲבֵרוֹ – שָׁמִין לוֹ הֶזֵּקָן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
טו. שָׁמִין לַמַּזִּיק בְּיָדוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁשָּׁמִין לוֹ אִם הִזִּיק מָמוֹנוֹ. אופן הערכת הנזק וחיוב התשלום של המזיק את חברו בעצמו הוא באותו האופן של מי שממונו הזיק את חברו. וּמְשַׁלֵּם הַפְּחָת לַנִּזָּק עִם הַנְּבֵלָה אוֹ הַכְּלִי הַשָּׁבוּר. נותן לניזק את הנבלה של בהמתו או את הכלי השבור שלו, ומשלים את הפער בין שוויים כעת לשוויים המקורי. כְּדֶרֶךְ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּשׁוֹרוֹ שֶׁהִזִּיק. הלכות נזקי ממון ז,ח-ט. דָּרַךְ עֲנָבִים שֶׁל חֲבֵרוֹ שָׁמִין לוֹ הֶזֵּקָן. עשה מהם יין וגרם להפסד, כגון שהתקלקל או פחת ערכו.
טז. כְּשֶׁגּוֹבִין הַפְּחָת מִן הַמַּזִּיק – גּוֹבִין מִן הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁלּוֹ, וְאִם אֵין לוֹ מִטַּלְטְלִין – גּוֹבִין מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו. וְכֵן הָאוֹנֵס וְהַמְפַתֶּה וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רַע – כֻּלָּן מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו גּוֹבִין מֵהֶן.
טז. כְּשֶׁגּוֹבִין הַפְּחָת מִן הַמַּזִּיק גּוֹבִין מִן הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁלּוֹ. ואפילו אם המטלטלין שנמצאים בידו הם פסולת התבואה לאחר טחינתה ('סובין'), הם קודמים בגבייה לקרקע (הלכות נזקי ממון ח,י). מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו. הקרקע המשובחת שברשותו (שם).
יז. כָּל הַמַּזִּיק מָמוֹן חֲבֵרוֹ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה הִזִּיק – הֲרֵי הַנִּזָּק נִשְׁבָּע בְּתַקָּנַת חֲכָמִים וְנוֹטֵל, כְּמוֹ הַנִּגְזָל. וְהוּא שֶׁיִּטְעֹן דְּבָרִים שֶׁהוּא אָמוּד בָּהֶן, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בַּנִּגְזָל.
יז. כָּל הַמַּזִּיק מָמוֹן חֲבֵרוֹ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה הִזִּיק. אין המזיק יודע מה הזיק על מנת שנוכל לאמוד כמה עליו לשלם. הֲרֵי הַנִּזָּק נִשְׁבָּע בְּתַקָּנַת חֲכָמִים וְנוֹטֵל. שעל פי דין תורה על התובע להוכיח את תביעתו ואינו נאמן בשבועה. אך חכמים קנסו את המזיק שישלם לאחר שהניזק יישבע כמה ניזוק על ידו. כְּמוֹ הַנִּגְזָל. שגם לגביו תיקנו שיישבע לגזלן וייטול ממנו (הלכות גזלה ד,א). והטעם בתקנות אלו "כדי שלא יתרבו הנזקים וההפקרות בין בני אדם" (פה"מ שבועות ז,ג). וְהוּא שֶׁיִּטְעֹן דְּבָרִים שֶׁהוּא אָמוּד בָּהֶן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בַּנִּגְזָל. שיתבע דברים כאלו שמסתבר לומר שהיו ברשותו (שם ה"ג).
יח. כֵּיצַד? לָקַח כִּיס חֲבֵרוֹ וְהִשְׁלִיכוֹ לַיָּם אוֹ לָאֵשׁ, אוֹ שֶׁמְּסָרוֹ בְּיַד אַנָּס וְאָבַד, בַּעַל הַכִּיס אוֹמֵר: 'זְהוּבִים הָיָה מָלֵא', וְהַמַּזִּיק אוֹמֵר: 'אֵינִי יוֹדֵעַ מֶה הָיָה בּוֹ, שֶׁמָּא עָפָר אוֹ תֶּבֶן הָיָה מָלֵא' – הֲרֵי הַנִּזָּק נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְנוֹטֵל. וְהוּא שֶׁיִּטְעֹן דְּבָרִים שֶׁהוּא אָמוּד בָּהֶן אוֹ אָמוּד לְהַפְקִידָן אֶצְלוֹ, וְדַרְכָּן לְהַנִּיחָן בְּכִיס וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. אֲבָל אִם אֵין דַּרְכָּן לְהַנִּיחָן בִּכְלִי זֶה – הוּא פָּשַׁע בְּעַצְמוֹ.
כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁחָטַף חֵמֶת אוֹ סַל מְלֵאִין וּמְחֻפִּין וְהִשְׁלִיכָן לַיָּם אוֹ שְׂרָפָן, וְטָעַן הַנִּזָּק שֶׁמַּרְגָּלִיּוֹת הָיוּ בְּתוֹכָן – אֵינוֹ נֶאֱמָן, וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ עַל כָּךְ, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהַנִּיחַ מַרְגָּלִיּוֹת בְּסַלִּים וּבַחֲמָתוֹת. וְאִם תָּפַס – אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ, אֶלָּא נִשְׁבָּע שֶׁמַּרְגָּלִיּוֹת הָיָה בָּהּ, וְנוֹטֵל מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ אֶצְלוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
יח. כִּיס. ארנק. אוֹ שֶׁמְּסָרוֹ בְּיַד אַנָּס וְאָבַד. שהראה לאדם שלוקח נכסים בכוח את כיסו של חברו, וזה לקחם (ראה לקמן ח,א). נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ. נשבע כמה זהובים היו בכיס, בעודו אוחז ספר תורה בידו (ראה הלכות שבועות יא,ח) כדין הנשבעים ונוטלים (הלכות טוען ונטען א,ב). דְּבָרִים שֶׁהוּא אָמוּד בָּהֶן אוֹ אָמוּד לְהַפְקִידָן אֶצְלוֹ. שמסתבר לומר שהיו בבעלותו של התובע דברים כאלו או שהפקידו אותם אצלו לשמירה. וְדַרְכָּן לְהַנִּיחָן בְּכִיס וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. שדרך דברים מעין אלו להניחם בכיס זה. אֲבָל אִם אֵין דַּרְכָּן לְהַנִּיחָן בִּכְלִי זֶה הוּא פָּשַׁע בְּעַצְמוֹ. גרם היזק לעצמו, שהרי גם אם אמת בדבריו, אינו יכול ליטלם בשבועה (מ"מ, וראה פסקים ושיטות).
חֵמֶת. נאד, שק קטן מעור. וּמְחֻפִּין. מכוסים. וְאִם תָּפַס אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ וכו'. משום שמקרה זה מוטל בספק אם מועילה בו שבועה של הניזק, אם תפס אין מוציאים מידו, ככל ספק ממוני (ראה גם לעיל ב,יג).
יט. יָדַע הַמַּזִּיק שֶׁהַכִּיס הָיָה בּוֹ זְהוּבִים, אֲבָל אֵינוֹ יוֹדֵעַ כַּמָּה הָיוּ, וְהַנִּזָּק אוֹמֵר: 'אֶלֶף הָיוּ' – נוֹטֵל אֶלֶף בְּלֹא שְׁבוּעָה, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה אָמוּד, שֶׁהֲרֵי זֶה הַמַּזִּיק מְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּעִנְיַן הַפִּקָּדוֹן.
יט. שֶׁהֲרֵי זֶה הַמַּזִּיק מְחֻיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע. המזיק חייב בשבועה מן התורה כדין המודה במקצת, אך מחמת שאינו יודע כמה זהובים היו שם, אינו יכול להישבע ומשלם כפי טענת הניזק. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּעִנְיַן הַפִּקָּדוֹן. הלכות שאלה ופקדון ה,ו.

תקציר הפרק 

🤔 קח ציוד צלילה וחפש את האוצר שלך בעצמך!
צלילה היא תחביב די נחמד, אבל רובנו מעדיפים לצלול כדי לראות דגים מיוחדים ואלמוגים ולא כדי לחפש מטבע שהושלך לים… וזו הסיבה לכך ש"הדוחף מטבע חברו, ונתגלגל וירד לים – חייב לשלם" לחברו את הנזק שנגרם לו, וזאת על אף שלא הזיק למטבע עצמו, שהרי הוא נמצא בתוך הים בשלמותו, והנזק שנגרם לבעלים הוא שאין באפשרותו להגיע למטבע. בכל מקרה, מזג האוויר בחוץ די סוער בעונה זו של השנה, ואנחנו ממליצים לוותר על צלילות (למעט צלילה בים ההלכה) 🏊🏼‍♂

🤷‍ כמה עולה מצווה אחת?
כמה שווה מצווה אחת, רגילה ויומיומית? – התשובה הנכונה היא שלמצוות אין מחיר וערכם לא יסולא בפז, ובכל זאת, לפעמים חייבים לתמחר בכסף, למשל, במקרה שאדם צריך לפצות את חברו על מצווה שחטף לו. אז כמה זה יוצא, ת'כלס? "עשרה זהובים". אם נמיר את זה למטבע המקומי, מדובר בקרוב לעשרת אלפים ₪… אז, זהירות. אל תחטפו מצוות 😱

שיעור וידאו עם הרב חיים סבתו 

Play Video

שיעור שמע עם הרב חיים סבתו 

מושג מן הפרק 

Play Video

עוד על הלכות חובל ומזיק ברמב"ם 

שאלות חזרה על הפרק 

1.כהן שפסל את הזבח בשוגג – האם חייב?

2.מנע את חבירו לקיים מצוות עשה – צריך לפצותו?

3.זרק ארנק לים ובעליו טוען שהכיל מיליון ₪ – משלם לו מיליון?

 

 

תשובות
1.לא
2.כן
3.כן

010 - IdeaCreated with Sketch.לב הלימוד - הרחבה על הפרק 

פרשת שבוע מהרמב"ם 

נייר עמדה - אקטואליה 

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן